סיפורי הגאון רבי ינון חורי

זהירות גזל

פעם אחרת, שכח ספר בכתה בה לימד, הוא חשש שמא ימצא הספר והמוצא יטרח ויביאו אל ביתו, לכן יצר קשר עם הישיבה ובקש מאחד הבחורים לקחת את הספר לרשות, ולמחרת התכוון לבוא ולקחתו כאשר נמסר הספר לרבנו, שאל את הבחור "האם הדלקת או בכיתה כשנכנסת להוציא את הספר?" כשענה בחיוב, הוציא מטבע מכיסו, ותרם אותו לכסוי הוצאות החשמל של אותו ערב.

העיד עליו מנהל התלמוד תורה בו לימד, כי "במשך כל 25 שנות

לימים, שהה בנו רבי שושן הי"ו בבאר שבע, אצל עמותת "מסילות אור", ונתבקש על ידי עובדי העמותה לשאול את אביו שאלה בהלכה. רבי שושן התקשר לאביו ושאל את השאלה ואף נענה, מאותו רגע נסבה השיחה אל דברים פרטיים גרידא. כעבור כחודש הגיע רבי שושן לביקור אצל אביו, מיד לאחר קבלת פניו, שאל אותו רבנו "כמה זמן דברנו באותה שיחה מבאר שבע?" ענה לו בנו "כחמש דקות", "אם כן" בקש רבנו "התקשר לבזק ושאל מה מחירה של שיחה בת חמש דקות לבאר שבע", תמה הבן על בקשת אביו ושאלו "לשם מה? הלא הם בקשו שאתקשר!" ענה לו רבנו "הרי מיד אחרי קבלת המענה, שוחחנו בדברים משפחתיים ועל כך הם לא צריכים לשלם". רבי שושן התקשר לבזק וקיבל את מחיר השיחה, ורבנו העביר מיד את תרומתו לעמותה.

נוהג מפלא היה לרבנו כשלימד בישיבת "כסא רחמים". הוא נהג להביא עמו מגבת לנגב הידיים, מאחר וסבר "כי אין הוא תלמיד מן המניין", ולכן אינו רשאי להשתמש במגבות של הישיבה. פעם קרה שלקחו את מגבתו לכביסה והחזירו אותה נקיה. דעתו של רבנו לא נחה עד אשר נטל את כל מגבות הישיבה אל ביתו כבסן והחזירן נקיות.

צלם אלקים

בכל הזמן חכך בדעתו כיצד להגדיל תורה ולהאדירה, ולכן החליט על פתיחת כולל בלב גבעתיים, העיר אשר נוסדה על בסיס חילוני טהור, הוא קרא לכולל שהקים בגבעתיים, על שם אביו "גבעת חיים" והחל מרביץ תורה לאברכים שהתקבצו סביבו וגמעו בצמא את דברי תורתו.

במקביל להקמת הכולל בגבעתיים, פנתה לרבנו משלחת של אנשים אמידים והציעו לו להקים כולל סמוך לביתו, ואף ישאו בהוצאות. רבנו סרב וטען, כי יש מספיק כוללים בבני ברק! יש להקים כולל "במקום שאין בו תורה" אמר להפתעתם של אנשי המשלחת.

כאשר היה מוסר את שעורו היה חש רבנו את הסובבים אותו, צרותיהם האישיות נגעו ללבו, ולכן היה מסב את השיעור סביב אותה צרה, הוא היה מחזק את תלמידיו ומחשל אותם, הוא ניתב אותם לדרכי המוסר ועזר להם להתגבר על מדות לא רצויות. תלמידיו הרגישו במשך השיעור כי רבנו מדבר אל צפונות לבם, ברב המקרים נדהמו התלמידים לשמוע את הרב מדבר על צרתם, ולו רק לאור העובדה שלא ספרו לאיש את צרתם...

עינו של אחד הדיירים הגרים בסמוך היתה צרה בכולל שהוקם, והוא החליט להעניק לרבנו טיפול יסודי ואכזרי, הוא לקח את כלבו הגדול וחכה ליד הכולל בשעה בה היה אמור רבנו להגיע, כאשר ראה את רבנו שסה כלבו לתקף, הכלב, העושה רצון בעליו, החל לשעוט לכוון רבנו, מבע פניו האכזרי הסגיר את רצונו לשסע... אולם ממש ברגע האחרון התרחש הפלא, הכלב שכמעט הגיע לרבנו שב על עקבותיו ורץ אל בעליו, הוא תקף אותו בלא רחמים, ואלמלא נזעקו העוברים והשבים לעזרתו של אותו רשע, ספק גדול אם היה חוזר לביתו....
מאותו יום הבינו כולם, כי כולל "גבעת חיים" חייב להמשיך ולתפקד בלב לבה של העיר גבעתיים, מאחר וייסד אותו איש אלקים קדש...

הנהגותיו

מידותיו של רבנו נודעו למרחקים בשל הדקדוק הרב שהיה מדקדק בכל מעשה ומעשה. המידות שעליהן צריך כל אדם לעבוד היו טבועות בו, זו היתה דרך חייו, מעולם לא חש שהוא עושה מעל ומעבר, אלא מתנהג בטבעיות ככל אדם, מרן ראש ישיבה הגאון רבנו מאיר מזוז שליט"א אמר על רבנו כי הוא "עניו באופן טבעי", אולם הצופים בו, אשר ידעו את גודל מעלתו, נדהמו בכל פעם מחדש מהנהגותיו האציליות. סבלנותו ואורך רוחו השרו אוירה נינוחה גם בשעות הקשות ביותר.

ביום בהיר אחד, פסע לאטו, בדרכו למסירת שיעור כהרגלו, ולפתע הגיחה מהפינה, מכונית הנהוגה בידי אישה, ופגעה ברבנו, הנהגת שנבהלה עד עמקי נשמתה יצאה אחזת תזזית מהרכב, היא ראתה את רבנו עומד ליד רכבה וארשת פניו נינוחה. אולם האישה שהיתה היסטרית, התנצלה עשרות פעמים ושאלה לשלומו, רבנו ענה לה בסובלנות שאין לה ממה לחשוש, וכי הוא חש בטוב, הוא אף דאג לבקש את סליחתה על שנבהלה כל כך בגללו... אולם, לרבנו היתה בקשה קטנה מכבוד הנהגת, מובן שאותה אישה חפצה בכל לב לעשות את דבר הרב, ולכן הטתה אזנה ושמעה את כבוד רבנו אומר: שמא תואיל הגברת הנכבדה ליסוע מעט קדימה עם האוטו, מכיוון "שהגלגל עומד על רגלי"... כאשר נרגעה מעט אותה נהגת בקשה מרבנו את פרטיו האישיים, היא רצתה לפנות לביטוח ולפצות את רבנו על העול שגרמה לו, תם לו וישרו הפנימי גרמו לרבנו להגיב באופן נחרץ "מה אשם הביטוח? עוונותי גרמו זאת"...

רבנו נסה בכל כוחו לשמר על אורח חייו הצנוע, הוא סרב בכל תוקף להתפרסם, וטען כי הוא אינו ראוי לכל הכבוד וההערכה שהציבור רוחשים כלפיו, לטענתו הוא אדם פשוט שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אינו בקי בהלכות, והמוסר ממנו והלאה... הוא סלד מתארים שהצמידו לשמו וסרב להיות במחיצת אדם המכבד אותו יתר על המידה... הוא התחנן לתלמידיו שלא יקומו לכבודו בכניסתו לשיעור, מאחר וזה מצער אותו.

תמיד ידענו שבקיאותו בהלכה היא בין הנדירות, אולם רבנו דאג להסתיר את ידענותו וגדולתו מעיני כל. וכך סח לתומו רבנו להרה"ג רבי נעים גבאי שליט"א "הגיעו אלי שני תלמידי חכמים ושאלו אותי שאלה בהלכה, ואני לא ידעתי, צחקו שני החכמים, ואני חשתי איך חרב חדה ננעצת בלבי, לא די בכך שאיני יודע את התשובה, עוד צוחקים עלי שאיני יודע"...

רבנו השתדל בכל כוחו לברוח מן הכבוד, הוא סבר שאת הכבוד צריך להעניק לתלמידי חכמים ולרבנים חשובים.הוא כמובן לא כלל את עצמו בקטגוריה זו, ולכן נמלט על נפשו כשחש שמתכוונים לכבדו. וכך היה מדיר את רגליו מבתי הכנסת בהם היה מוכר, ולו רק בשביל שלא 'יזכה' לכבוד שכה סלד ממנו.

גם יושרו הפנימי הרקיע שחקים, לא נכרה אצלו 'נגיעה בדבר', הוא לא היה מושפע משקולי רוח או הפסד כאשר ניגש לעשות מעשה. טוהר מידותיו העניק לסובבים אותו הרגשת ביטחון, כל מעשה שעשה או יעץ לאחרים לעשותו, היה נכון ללא שקולים צרים. ואכן התקיימה אצלו האמירה, "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל".

רבנו היה עורך פדיון נפש, הוא התאמץ בכל כוחו לכוון ולערוך את התפלה בכל הלכותיה ודקדוקיה, ולאחריה היה רבנו מותש מעוצמת המאמץ שעבר. כאשר הוא חש שכוחותיו לא עומדים לו יותר, פנה אל ראש כולל "גבעת חיים" הרה"ג רבי נעים גבאי שליט"א ובקשו להחליפו. הוא לימד את ראש הכולל את כוונות התפלה, והפקיד בידיו מצווה חשובה זו. לאחר כשבוע, חלתה רעייתו של רבנו, הוא פנה לראש הכולל בבקשה שיערך לרעייתו פדיון נפש. מספר לנו הרה"ג רבי נעים גבאי שליט"א: "ממש הופתעתי, הבנתי עד היכן מגיע יושרו של רבנו, כאשר אמר שאינו יאכל לערך פדיון נפש, אזי אין הבדל בין אשתו לבין כל אדם אחר"...

כאשר רצה למכור את ביתו, החלה נהירה אל הבית, היו אלה ימות הקיץ החמים, ורבנו חשש שמא תעלם מעיני הקונים בעיית הרטיבות הקיימת בבית בימי החורף, וכן מכת עכברים השורצים בסביבת ביתו. אך לא דברים אלה יניאו את רבנו מהאמת הפשוטה, לכל אדם שנכנס לביתו אמר נחרצות, שקיימת בעיית רטיבות בחורף ועכברים בקיץ, הוא לא יוכל לשאת את העבדה שהיהודי שירכוש את ביתו, יתקל במפגעים אלו בלי להערך בהתאם, ולכן יגרם לו צער רב.

פעם נגרמה לרבנו צרה ולא הספיק להניח תפילין לפני שקיעת החמה כאשר נפנה מעיסוקיו שאל אם שקעת החמה, ונענה שאכן שקעה, בצערו פנה לגאון רבי ציון בוארון שליט"א אב"ד פתח תקווה ושאל מהו התיקון על ביטול המצווה. ענה לו הרב בוארון לאחר ששמע את הסיבות כי היה אנוס, ואנוס רחמנא פטרה. אולם רבנו לא שקט, צערו היה רב, הוא בקש מיד לקנות תפילין מהודרות וכשאלה הגיעו לידיו, חפש אדם נצרך, חסר תפילין, שמחתו היתה גדולה כאשר מצא למי להעניק את התפילין המהדרות. רק אז הרגיש כי תקן את המצווה שביטל.

שמענו שפעם חתנו של רבנו מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א שחו

מופתים

סח לפנינו מרן הראשון לציון הגאון רבי שלמה עמאר שליט"א: "בתי למדה בסמינר בבני ברק, ככל אב מודאג שלחתי מכתב לרבנו, ובו בקשתי מרבנו לשאת תפילה על בתי שתזכה לשידוך הגון במהרה. כיומיים לאחר שליחת המכתב, יצאו בנות הסמינר, ובתי בניהן, לתפלה בקברי צדיקים. זמן קצר אחרי היציאה, קבלתי טלפון מהסמינר ובו הודיעו לי כי נחש ארסי הכיש את בתי, והיא הובהלה לבית החולים. חרדה עצומה הציפה אותי, זעה קרה כיסתה את גופי, הייתי חסר אונים ומבולבל, יצאתי מיד לבית החולים, פסק לבה לפעם. מתוך לחץ עצום הרמתי טלפון לרבי ינון וסחתי בפניו את צרתי. ידעתי שרק ממנו תבוא הישועה שהרי צדיק זה מתפלל על כלל ישראל בבכייה ובתחנונים ותפלתו אינה חוזרת ריקם. ספרתי לו בקצרה את המאורעות, רבנו שמע ואמר: "אתמול קבלתי מכתבך, וכבר התפללתי על בתך לרפואה שלמה". עמדתי נפעם, והסבתי את תשומת לבו לגבי השידוך שבקשתי במכתב רבנו ענה לי באורך רוח "אני יודע אבל התפללתי גם לרפואה שלמה". ואכן, התרחש הנס לעיני הרופאים ההמומים: "לבה של בתי החל לפעם ומצבה הוטב ללא הכר".

כאשר יסד את כולל "גבעת חיים" בגבעתיים, שאלו את רבנו כיצד יממן את משכורות האברכים? ענה להם רבנו "לפני כל תשלום ישלח הקדוש ברוך הוא אדם שיממן את ההוצאות". בחדש שבט בשנת תשס"ג היה חסר בתרומות , אולם רבנו לא חשש, בטחונו בקדוש ברוך הוא היה כה חזק עד שהמשיך ללמד כדרכו וציפה לבאות. בבקרו של היום בו אמור התשלום לעבור לאברכים הגיע לכולל אדם בעל חזות יהודית, הוא טען שהוא גר ובקש לפגוש את רבנו, באו ליטול רשות מהרב, אמר להם הכניסוהו, והרי נאמר "ואהבתם את הגר"... נכנס אליו האדם ושטח את צרותיו, רבנו שמע אותו בארך רוח ופנה מיד לברכו. משך כעשרים וחמש דקות שזר תפלות, ופסוקים , ולבסוף הכריז "לך לדרכך וה' עמך" כעבור כארבע שעות התציב שוב אותו גר אצל רבנו בכולל "גבעת חיים" והפעם בשורה בפיו "בזכותך ברכתך זכיתי ב 120אלף דולר ואת כספי המעשר אמסור לך" תוך שהוא מדבר, הוציא מאמתחתו שנים עשר אלף דולר ומסר לרבנו. הגר פנה לדרכו והמשכורות שלמו בזמן.

לרגל אירוע משפחתי יצאה הרבנית לבאר שבע, נהגו של רבנו התכוון לקחתה למחוז חפצה ברכבו הפרטי מסוג סובארו, דקות ספורות לפני היציאה, בקש רבנו להחליף את הרכב לרכב אמריקאי הידוע בחזקו, בקשתו נתמלאה אך על פי שלא הבנה. הרבנית יצאה לדרכה, ושעה קלה לאחר מכן צלצל הטלפון בביתו של רבנו. שמשו הרים את השפופרת, ומצדה השני נשמע הנהג כשהוא מבוהל, וכך ספר "סמוך לבאר שבע התנגש מאחוריו רכב מסוג הונדה, בעצמה רבה, בחסדי שמים אין נפגעים וגם לרכב לא נגרם נזק, בזכות חזקו של הרכב האמריקאי", עתה הובנה בקשתו של רבנו.

זוגות רבים נהגו להיוועץ עם רבנו בצרתם. בין האנשים שפקדו את ביתו של רבנו הגיע אברך צעיר מבוהל עד עמקי נשמתו, ובפיו שאלה לכבוד רבנו, וכך סח: "אשתי שהיתה בחדש הראשון להריונה הרגישה חולשה כללית, כאבים עזים ממקום מושבו של העובר וכן תחושות זרימה מוגברות. היא התקשרה לאמה לספר לה על תחושותיה. האם שהיתה למודת ניסיון הודיעה לביתה כי כך בדיוק היא עברה את ההפלה הטבעית הראשונה שלה ומאז לא זכתה לבנים. מיד יצרנו קשר עם בית החולים הקרוב וספרנו על המאורעות. נאמר לנו להגיע בדחיפות עם אמבולנס למחלקה, ואולם מראש דאגו לומר לנו שעל פי הממצאים אין הרבה תקוות ח"ו ". רבנו שמע את הספור בתשומת לב, ואחר פנה לאברך הצעיר ואמר אני מרגיש שאשתך בסכנה וכך גם העובר. צערו של האברך גבר, דמעות נקוו בעיניו, הוא נאחז בשביבי התקווה האחרונים ושאל את רבנו מה נתן לעשות, רבנו שלא יכל לראות את צערו של האברך אמר לו: "רשום על פתק את שם אשתך ושם אמה, הגש לי וחכה כאן". כעבור כמחצית השעה נפנה רבנו מתפילותיו ופנה אל אותו אברך, "הכל בסדר" אמר, "אשתך יצאה מכלל סכנה וכך העובר, זכית בבן זכר, תקרא לו על שמי, ואם ירצה ה' אהיה סנדק בבריתו". האברך הנבוך פנה לרבנו בדמעות שמחה, הוא ספר לרבנו שרצה לקרוא לבנו על שם אביו ושם אביו אברהם, ענה לו רבנו "כן אני יודע" אמר, "גם שמי אברהם"...

צדקתו של רבנו נודעה לרבים, ורבים נושעו מתפילותיו. סח לפנינו מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א: "רעייתי חלתה ומצבה היה קשה, בצר לי פניתי אל רבנו וביקשתי את ברכתו. מובן שרבנו התפלל בעד אשתי ואני חשתי צורך לתרום לכולל "גבעת חיים", הגשתי לרבנו את תרומתי והוא כתב לי קבלה והוסיף את המילים רפואה שלמה, אולם את המילה רפואה רכב בלי ו', רק לאחר שש שנים כשנפטרה רעיתי הבנתי שרבנו ידע על זה כך כבר אז".

עדות אישית

"רבנו חש את תחושותיהם של הסובבים אותו" מספר שמשו רבי שלמה גבאי הי"ו, "יום אחד הגעתי כהרגלי בקדש לשמש את רבי ינון, הייתי מהורהר והשתלטה עלי תחושת עצבות, רבי ינון מיד שם לב לכך ושאל אותי לסבת הדכדוך. עניתי כי זה שלוש שנים שאני מחפש דירה לקנות ואיני מוצא, מלבד זאת אני לא יודע היכן לקנות, בבני ברק או באלעד, מאחר והתקציב העומד לרשותי הוא זעום. רבי ינון אמר לי לכתוב על פתק את שמי ושם אימי, וכן את עניין הדירה, ועד כמה מציקה לי העובדה שאין לי דירה. כתבתי כדבריו, והגשתי לו את הפתק. רבי ינון חש שזוהי שעת רצון ופנה לתפילותיו. מיד בסיום תפילתו אמר לי שאקנה דירה בבני ברק הקרובה לגבעתיים ולכולל "גבעת חיים", כי שם אוכל לזכות את הרבים. למחרת אותו יום נמצאה הדירה המבוקשת בבני ברק, הכספים זרמו מכל צד, והחוזה נחתם בשעה טובה".

סיפר לנו ר' מ. מ. מצרפת: "בוקר אחד חשה אשתי כאבים בגרונה, היא קבעה תור אצל רופאה וניגשה לבדיקה. תוצאות הבדיקה היו נוראיות, הסתבר כי אישתי חלתה במחלה הידועה לא עליכם. הבשורה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר, מצבה החמיר במהירות, גרונה כאב, היא לא יכלה לאכול ובקושי הצליחה לדבר. בצר לי, פניתי לרבי ינון, שטחתי לפניו את צרתנו וביקשתי את עזרתו. על פי בקשתו, העברתי את שפופרת הטלפון לאשתי, ורבנו שאל אותה "את מאמינה בקדוש ברוך הוא?" אמרה אשתי "בודאי". אמר לה רבי ינון: "את מאמינה שהקדוש ברוך הוא יכול לרפא אותך?" אמרה לו "הן".ושוב חזר רבי ינון על שאלתו, ושוב נענה בחיוב .לבסוף אמר לה, "אל תוסיפי לדבר עכשיו. לכי לישון ואל תדאגי" .אשתי נרדמה. בבוקר יום המחרת הקיצה אשתי משנתה, היא לא חשה כאבים, היא יצאה לבדיקה שגרתית ושם הודיעו לה בפליאה כי אין זכר למחלתה..."

ערב ימיו

רעייתו של רבנו הייתה רתוקה לכסא גלגלים, ודאגתו הכנה אליה לוותה אותו בכל שעל ושעל, הוא התחשב ברצונותיה, ופעל רבות לרומם את רוחה ולהטיב את מצבה. גם בערב ימיו כשסבל רבנו ייסורים רבים, ומצב בריאותו הדרדר, המשיך בכל כוחו לעזור לה ולספק את מבוקשה.

למרות ייסוריו הקשים נשאר מוחו צלול כתמיד, הוא המשיך למסור שעורים והיה מגיע לכולל " גבעת חיים" כשהוא נתמך בשמשו רבי שלמה גבאי. הוא נהג להזכיר כי הוא שמח בייסוריו, וכי הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא סועד אותו, גם כשהיה במצב גופני ירוד, לא רצה להטריח את הסובבים אותו, ורק כאשר נזקק לעזרה דחופה היה מבקש מבוראו שישלח אליו את שמשו, ותפילותיו נענו תמיד.

ספרה לנו הגב' נורית חסן, שהיתה משמשת כעוזרת בביתו של רבנו, פעם סח ספק אליה ספק לתמו בזו הלשון:" את יודעת שהצדיקים נפטרים בט"ו בשבט..." התנבא רבנו, ולא ידע על מה התנבא...

כי מעפר באת...

ככל שנקפו הימים, כך גברו ייסוריו, כוחותיו לא עמדו לו והוא נזקק תדיר לתמיכה. בפעם האחרונה שמעד, כבר לא יכל להתייצב על רגליו. הוא הובל לבית החולים, גם באמבולנס שהוביל אותו לבית החולים המשיך רבנו לקיים את חובותיו, ובעודו מייוסר ורכון על צדו, ברך את האנשים שכתבו לו פתקאות וסמכו על תפילותיו. כאשר הגיע לבית החולים איבד את הכרתו, רופאיו היו מודאגים ממצבו. וגם כשהיה חסר הכרה, היה ממלמל פרקי תהילים על מטת חוליו. כמחצית השעה לאחר כניסת השבת, ביום ט"ו בשבט ה'תשס"ד נקרא רבנו לישיבה של מעלה, הוא עצם את עיניו ונשמתו עלתה לגנזי מרומים. מפאת כבודו הרם של רבנו, הוחלט לדחות את לוייתו ליום ראשון על מנת לאפשר לאלפי תלמידיו מעריציו ומוקיריו להגיע ללוויה ולחלוק לו כבוד גדול.

דרכו האחרונה

מיד בצאת השבת נזדעזע העולם כולו על האבדה העצומה של עולם התורה. רבים ספקו כפיהם והזילו דמעה, אחרים הרגישו אבודים וחסרי דמות מנהיגה, עולם התורה נותר המום וכואב.

אלפים הגיעו לחלוק לרבנו כבוד אחרון, ולכל אחד היה את סיפורו האישי המקשר אותו אל רבנו. רבנים חשובים וידועים ספדו לרבנו, הם דברו מתוך כאב ומתוך הכרות אישית. לאחר ההספדים נישא ארונו בדרכו האחרונה.

הצואה

רבנו הותיר אחריו צואה, ונטע בלב הסובבים אותו. הוא ביקש מעל מטת חוליו להמשיך ולפעול לקרוב הרחוקים, להמשיך ולהאדיר תורה בגבעתיים, להעמיק שרשים ולהפריח את השממה, וגם לקים את משאת נפשו אשר לא זכה לה, להקים "תלמוד תורה" בעיר זו , ולכוון את ילדינו, צאן קדושים, לדרך האחת והיחידה.

וכעת רק לאחר פטירתו זכינו לקיים את צוואתו היחידה והקמנו גן ילדים בגבעתיים ובו לומדים 30 תלמידים כן ירבו :

יהיה זכרו ברוך!
וזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.